אנחנו צועדים בדרך לגן בחיוך ובדילוגים. "עד כאן" פוסקת הבת. (בת שנתיים וחצי!) מכאן אני נכנסת לבד. אבל רגע...תני להציץ...

אנחנו מוסרים את בתנו מדי יום לזוג ידיים מחבק לחיוך ולאהבה (היי... אפשר להישאר גם?)

היא נועלת נעלי בית והולכת לעיסוקיה כאילו נשארה בבית. משחקת, חותכת ירקות למרק, לשה בצק

ללחמניות, שרה ומזמרת. בחצר היא מגרפת, מדלגת מעל בולי עץ ומכינה עוגות בוץ.

לא, לא מלמדים אותה לכתוב את שמה, לשנן מושגים, גם לא לצייר בית בדשא עם שמש צוחקת. פשוט

אוהבים אותה ונותנים לה להיות ולגדול.

ומבחינתנו זו הדרך היחידה לגדל ילדה -

בראש ובראשונה שמחה, בטוחה, רגועה ונאהבת.

ילדה שמכבדת את זולתה כי מתנהגים אליה בכבוד,

שניגשת ברצינות מעוררת פליאה לכל מלאכה כי כך ראתה בגן.

שיודעת לתת וגם להגיד תודה על מה שהיא מקבלת.

ילדה שהולכת אל צוות הגן באותה טבעיות שבה היא חוזרת אל זרועותינו בסוף היום.

מבחינתנו זה ההישג  הגדול מכולם.

תודה,

הדס